סיפור הצלחה-שירז שבירו

"ניתן לנצח את מחלת הסרטן!

הדוברת היא שירז שבירו, בת 20, מי שמזוהה אולי יותר מכל ילד אחר שלקה אי פעם במחלת הסרטן בישראל, עם פעילותה של עמותת "חיים".
שירז, חיילת צעירה בצבא הגנה לישראל, הובילה בשנים האחרונות את מבצעי ההתרכמה השנתיים של העמותה.
בתחילה כמי שלקתה במחלת, וממש באחרונה כמי שלקתה במחלה, אך ניצחה אותה –ובגדול.
"האמת", מגלה שירז, "שעד שהמחלה פרצה הייתי ילדה די ביישנית, ואני זוכרת שהייתי מסרבת בכל תוקף אפילו לרקוד לפני אנשים.
בתחילה, כאשר באו ושאלו אותי אם אני מוכנה להשתתף בסרטון הפרסומת, היה לי ברור שאסרב. לאחר מכן, במחשבה שנייה, הסכמתי.
מוזר, אבל המחלה שחררה אותי והבושה נעלמה לגמרי. תמיד רציתי להיות מפורסמת ולהופיע בטלוויזיה, ולא רציתי לפספס הזדמנות כזו".
מעבר לפרסום לו זכתה שירז עקב השתתפותה באותם סרטוני פרסומת היא חשה גם הרבה סיפוק.
היא מספרת: "בתקופות בהן שודרו סרטוני הפרסומת זכיתי באמת לתשומת לב, בעיקר של ילדים שאני מכירה ושל ילדים שהייתי פוגשת בבית החולים, לשם הייתי מגיעה לטיפולים התקופתיים.
כולם החמיאו על איך שאני מצליחה להעביר את המסר ועל כך שלמרות שאני חולה, אני מוכנה לחשוף את עצמי.
אבל הכי כיף היה בסרטון החדש, כאשר אני מספרת שאני כבר בריאה ושניצחתי את הסרטן. מעבר לזה שסרטון הפרסומת נועד לעודד אנשים לתרום לעמותת ’חיים’, אני חושבת שהיה בו מסר חשוב – בעיקר לילדים חולי הסרטן.
המסר הזה היה שאסור להרים ידיים ולהיכנע ושאפשר לנצח את הסרטן. ומי יכולה לדבר על זה טוב יותר מכולם? מי שניצחה בעצמה את הסרטן..."
כיום, כאמור, חיה שירז ש ברו כמו כל ילדה אחרת בגילה. לא כך היו פני הדברים בשלוש השנים האחרונות. הסיוט החל בחודש אוגוסט שנת 1999.
אז, יום בהיר אחד, גילתה אצלה אימה בלוטה מוזרה במפשעה. למחרת התייצבו שירז ואימה בסניף קופת החולים בשכונה כדי לברר מה פשר הבלוטה.
גם לאחר שצצו עוד מספר בלוטות במקומות שונים בגופה של שירז, וגם לאחר שבקופת החולים היפנו אותם למחלקה האונקולוגית במרכז "שניידר", עדיין האמינה שירז בת ה-9 כי מדובר במשהו שלא כדאי לתת עליו יותר מידי את הדעת.
היא משחזרת: "גם ב’שנידר’, כאשר אמרו לי שצריך להוציא מח עצם לבדיקה, לא חשדתי בכלום. זה נראה כאילו שהרופאים רוצים להיות בטוחים במשהו, אבל אף אחד לא אמר לנו שחושדים במשהו חמור.
הבדיקה הזו הייתה סיוט אמיתי.
אני זוכרת שבכיתי נורא. שעה וחצי הטיפול הזה נמשך ולבסוף הם לא הצליחו להוציא את מח העצם. רק למחרת, כאשר חזרנו לבית החולים לחזור על הוצאת מח העצם, אמרו לנו שאני סובלת מגידול.
זו הייתה ההתחלה. למחרת, לאחר שעברתי כבר את כל הבדיקות, אמרו להורי שהתוצאות מורות שלקיתי בלוקמיה – סרטן הדם".
באחת כל חייה של שירז השתנו מהקצה אל הקצה. הילדה הנמרצת והתוססת, אשר הייתה עד אז תלמידה מצטיינת ורקדנית ג’ז מחוננת, אושפזה במחלקה האונקולוגית של בית החולים והחלה לעבור טיפולים כימותראפיים.
"האמת היא שכמעט לכל אורך המחלה לא האמנתי שיש לי סרטן. לא רציתי להאמין", מגלה שירז, "בתחילה הרופאים המליצו להורי שלא לספר לי את האמת.
הורי הסבירו לי שמצאו אצלי בגוף תאים לא טובים בדם. רק אחרי שבוע וחצי, סיפרה לי אחותי הקטנה, גולן, שהייתה בת חמש אז, כי יש לי סרטן.
היא כנראה שמעה את הורי מדברים על זה... אחרי זה אבא ישב איתי והראה לי באנציקלופדיה מה זו מחלת הלוקמיה. הקשבתי. שמעתי, אבל מוזר, זה לא נראה לי הגיוני. לא האמנתי לו.
לא הייתי מוכנה, ככל הנראה, להשלים עם זה שאני חולת סרטן.תשעה חודשים של טיפולים כימותראפים אינטנסיביים עברה שירז. הוריה שהו במחלקה לכל אורך שעות היום והלילה.
אחותה הקטנה, גולן, שעברה להתגורר באותה תקופה אצל סבא וסבתא, הייתה מגיעה לביקור בשעות הערב.
תקופה קצרה לאחר שהחלה בטיפולים הכימותראפיים נשר שיערה השחור, אותו טיפחה מאוד כל השנים.
הוריה מיה לרכוש עבורה פיאה משיער טבעי. שירז סירבה לחבוש אותה והעדיפה להסתובב בראש גלוי.
"לא חשבתי שאני צריכה להתבייש במחלה", היא אומרת, "אני הרי לא הייתי אשמה במה שקרה לי.
למה הייתי צריכה להסתיר את זה? נראה לי מיותר לגמרי. האמת שלא פחדתי מהמחלה. לא חשבתי אפילו פעם אחת שאני עלולה למות. זה היה קשה וזה היה כואב, אבל אף פעם לא חשבתי על סוף.
גם לא היו לי רגעי שבירה. הורי, לזכותם יאמר, תמיד היו איתי ותמיד עודדו איתי ונתנו לי את התחושה שיהיה בסדר. וכך באמת היה".
והיא מוסיפה: "בכל אותה תקופה הייתה לי הרגשה שעוד קצת אני גומרת עם המחלה וחוזרת לחיים הרגילים. אולי בגלל שבעצם לרגע לא התנתקתי מבית הספר.
החברים שלי מהכיתה כל הזמן ביקרו אותי ואפילו השלמתי חומר שהחמצתי. הכי מצחיק שבבית החולים גם ניגשתי למבחנים. אני חושבת שהעובדה שהמשכתי כביכול באורח חיים שגרתי עזרה לי מאוד".
לאחר תשעה חודשים שוחררה שירז הביתה וחזרה לחיים שגרתיים על באמת. פעם בחודשיים הייתה פוקדת את בית החולים לטיפולי כימותרפיים. לאחר כשנה התבשרה שירז כי היא בריאה לחלוטין וכי מעתה והלאה היא אמורה להגיע רק פעם בחצי שנה למחלקה לבדיקות דם בלבד.
"בתחילה, גם לי ועוד יותר להורי היה קשה לעכל את העובדה שאני בריאה. לפני שנה לערך חליתי בשפעת והיה לי חום גבוה.
באופן הכי טבעי בעלם אימא התקשרה למחלקה האונקולוגית. אמרו לה: ’מה את רוצה מאתנו? זו בעיה של קופת חולים. שירז בריאה. רק אחרי זה התחלנו לקלוט שאני באמת כמו כל הילדים".
שירז כאמור אינה חושבת על המחלה. את התקופה ההיא, הקשה, היא מנסה לשכוח. היא מעדיפה להתרכז בחיי היום יום וליהנות מכל מה שבני עשר’ה בגילה נהנים. "אלמלא כל מיני אנשים שעוד שואלים אותי מפעם לפעם על המחלה, הייתי שוכחת אותה לחלוטין.
כלומר לא שוכחת את אותה תקופה, אבל הייתי מנסה להדחיק אותהבתוכי עד כמה שניתן.
לא רוצה לזכור את מה שהיה ולא רוצה לחשוב על מה שאולי יהיה. אני יודעת שנכון לעכשיו אני בריאה לחלוטין ושאני מאושרת. מה אני צריכה יותר מזה"?